top of page

איזה חלום הוא בר הגשמה?

כשנועה קיריל הגיעה לגמר הארווזיון

סיפור 'הברווזון המכוער' האישי שלה הפציץ את הרשתות:

מסתבר שבתור ילדה החלום שלה היה לרקוד ולשיר. רק שבהופעות העמידו אותה מאחור כי לא היתה מספיק טובה.

אז היא נלחמה ולקחה מורים פרטיים אבל נכשלה בקבלה לבית הספר שרצתה ונכשלה גם באודשנים.

ולמרות שאמרו לה לפרוש לא פעם וכנראה גם לא פעמים בגיל 14 היא הוציאה את הקליפ הראשון שלה

( מקווה שלא עשיתי לה עוול לסיפור הכל מזכרון של דברים שקראתי עליה).


ההורים שלה לא דחפו אותה לדברים הללו רק עודדו אותה בדרך להגשים חלום שלה.


איך כן להגשים חלום?

במאמר הקודם הבטחתי שבמאמר הזה אתן את ההבדל בין חלום שמגיע מהמהות שלנו - חלום

שהרבה יותר סביר שהוא בר הגשמה עבורנו


מול חלום שמגיע אלינו מבחוץ ואימצנו אותו בלי לבדוק שהוא באמת מתאים לנו ולכן יעלה לנו מאמץ רב אם בכלל נצליח להגשים אותו.


בעיני נועה קיריל היא התגשמות החלום הפנימי מהמהות.

כי שום דבר חיצוני לא עירער אותה, גם לא הדחיות והביקורות מבחוץ. היתה לה מטרה להגשים ויהיה מה.

אני מאמינה שאם היא היתה מגיעה לשיעורי ריקוד כי ההורים דחפו אותה לשם או כי כל החברות בכיתה הלכו אז גם היא הלכה כנראה שלא היינו שומעים אף פעם על נועה קיריל כמו שאנחנו לא שומעים על מליון בנות אחרות שרוקדות ושרות מגיל ממש צעיר.


לא חייבים להגשים חלומות ילדות

עכשיו זה לא פוסט של "תגשימו את חלומות הילדות שלכן"

להפך זה כל הזמן לבדוק את החלומות שלנו ולדייק אותם ולא לכולן מה שהתאים בגיל 5 מתאים בגיל 14 או בגיל 35 או בגיל 50


אבל הכי חשוב זה לא לעשות משהו כי מישהו אחר רוצה את זה עבורנו או כי כולם עושים ככה.

לצערי אני מכירה המון אנשים שהלכו ללמוד משהו שלא רצו כי צריך, כי החברים הלכו, כי זה יוקרתי, כדי שההורים יהיו מרוצים וכו.

אני מכירה אנשים שקנו דירה כי "רק ככה מסתדרים בישראל".

אני מכירה אנשים שהחליפו קריירות כי הם בחרו עבודות בתחילת חייהם המקצועיים בגלל מניעים של פרנסה, מעמד, כסף, ועוד כל מיני אבל לא בזכות המשמעות שהם רוצים להביא לעולם.



בגיל 10 חלמתי להיות מעסה

בגיל 21 התחלתי ללמוד שיאצו כי הבנתי שאני לא רוצה עיסוי אלא רפואה סינית אבל כן רוצה מקצוע מגע.

ולפני כמה שנים הפסקתי לעשות טיפולי מגע ונשארתי בעיקר עם הדיקור כי הבנתי שאני מתחברת יותר ליעילות והמהירות שהדיקור מצליח לייצר וגם את זה שזה פחות מאמץ פיזי עבורי.

בהמשך הוספתי גם את הקואוצ'ינג כי מצאתי שחסר לי משהו בעבודה שלי.

אני ממשיכה לדייק את עצמי כל הזמן ועדין חיה את החלום המקצועי שלי רק שהחלום עצמו כל פעם נהייה מדוייק יותר עבורי.


אז אני ממש לא אומרת שחייב להגשים חלומות ילדות.

אבל אני כן חושבת שלפעמים כשאנחנו גדלים אנחנו מתרחקים מהמהות הזו של מי אנחנו, מה נכון לנו, איזה משמעות היינו רוצים להביא לעולם, איזה בחירות מייצגות אותנו נאמנה? ואילו פעולות ובחירות עשינו שמייצגות את התרבות או החינוך שגדלנו לתוכם ולא את המהות שלנו?


וכשאנחנו חיות בחירות שהן לא מי שאנחנו, אנחנו בעצם מחזיקות סוג של מיצג שווא, פאסד, משהו שכדי להמשיך להחזיק אותו הוא צורך הרבה יותר אנרגיות וכנראה שגם זמן.


זה לרוב קורה כי לא באמת קיבלנו לגיטימציה לבחירות האוטנטיות שלנו, כי שמענו עליהם קולות של ביקורת כל פעם שניסינו אותם.


איך לזהות את הבחירות האוטנטיות?

לשאול את עצמי אם זה באמת חשוב לי ולמה?

תשובות כמו

"זה נותן לי שקט" (תעשייתי, כזה שמונע ממני ריבים וויכוחים והצקות לגבי הבחירות שלי), או כמו "כי זה היה הגיוני לעשות" , או תשובות של "אני חייבת אין ברירה"... אלו תשובות שצריכות להדליק נורה.


ומהצד השני תשובות כמו

"זה הרגיש נכון"

זה היה ברור שזה מה שאני רוצה

גם בתור ילדה הייתי כזו ש..

מאז שאני קטנה חשוב לי ש...

זה פשוט קרה

זה היה לי טבעי לעשות כך וכך


תשובות כאלו שבהגדרה אין להן רציונלזציה (הן כמעט אינטואיטיביות)

תשובות שלא מנסות לצאת בסדר עם אף אחד או להוכיח משהו למישהו

אלו התשובות הכי טובות שאפשר לקבל בהקשר של משהו שנובע מעצמי לעומת שיקולים זרים.


אז איפה הבחירות שלכן עומדות במבט לאחור?


ספרו לי בתגובות על החלטות ובחירות שעשיתן כאלו שנעשו מהעצמי וכאלו שנעשו מהלא עצמי ואיך זה הרגיש?

Commenti


bottom of page