אני עושה מלא טעויות עם הקטנה שלי וזה... מבאס?

עודכן ב: 17 נוב 2019

אני לא סופרוומן. באמת (נשבעת שניסיתי).

ולמרות שיש לי כמה סממנים מובהקים של גיבורת על חלל, באמת שאני לא מרגישה צורך ללבוש את המסכה והבגד גוף.

כי בשורה התחתונה יותר חשוב שהקטנה שלי תראה אותי, ותילמד מאמא אנושית ולא מאיזה תדמית. תדמית שבסוף תתנפץ, או יותר גרוע- לא תתנפץ, אבל תהפוך את הילדה לפרפקציונסטית.

תודה לאל אני אנושית- וזה נפלא!


בואי רגע נדבר על טעויות, כי מה לעשות שכבת אנוש וכאמא אני עושה מלא כאלה.

שאלת את עצמך פעם למה טעויות בכלל קורות?

טעויות קורות בגלל שאין לנו כוחות על של ידיעת העתיד, אז אין לנו דרך לדעת מה תהיה התוצאה שנקבל לפני שנפעל.

כך שאם טעיתי תמיד אגלה את זה רק בדיעבד.

ברור לי, שלכל פעולה שאני עושה היתה לי כוונת תחילה טובה. ברור לך שמעולם לא פעלתי מתוך מחשבה 'יאללה בואי נטעה בכוונה'. כך שהכוונות שלי חשובות יותר מהתוצאות שקיבלתי בפועל!


אז אם עשיתי פעולה וטעיתי- שבמילים אחרות זה אומר שעשיתי משהו וקיבלתי תוצאה שלא רציתי לקבל (לרגע נקרא לילד בשמו ונגיד שנכשלתי). התוצאות שלי, הטעויות שלי, הכשלונות שלי אינן מעידות עלי דבר. כי אם נחזור למשפט הקודם קודם. כוונותיי הן מה שנחשב באמת.


ובהורות שלי- יש מלאאאא טעויות...


אני עושה מלא טעויות, אני אמשיך לעשות מלא טעיות, ואני "אדפוק" את הילדה שלי. יש בזה משהו כמעט מרגיע לדעת שלא משנה מה אעשה, בסוף זה מה שיקרה no matter what

אבל

בנימה יותר אופטימית אגיד שלטעות, וללמד את הקטנה שלי שזה בסדר לטעות, יש ערך אנושי חשוב מאוד.

לטעות שאני עושה יש התנהגות נלוות של הלקאה עצמית: 'איך עשיתי את זה', 'מה עשיתי', 'איזו דפוקה אני', 'מפגרת' וכו (אולי זה מוכר גם לך).

לרוב זה נאמר בחצי צחוק חצי ברצינות, ולפעמים "כשהטעות ממש גדולה" זה יאכל אותי מבפנים ואני אחפור על זה בלופים, יחד עם תלישת שערות ועקירת ציפרניים (מטאפורית) כעונש והלקאה עצמית על הטעות.

המחשבה שעומדת מאחורי זה, זה שאם אני אעניש את עצמי מספיק חזק על הטעות לא אעשה טעויות בעתיד.

מחשבה מצחיקה לאור זה שאני יודעת כבר שאין דרך להמנע מטעויות, גם לא בהלקאה עצמית...

(אז בעצם הלקאה עצמית היא טעות בפני עצמה).


טעות היא מקפצה להצלחה

אני יכולה ללמוד ולצמוח ממנה, אבל רק אם אסכים לוותר על ההלקאה. אם אסתכל על הטעות שעשיתי עם הקטנה (או כל טעות שעשיתי אי פעם בכללי) ובמקום להגיד "יוו איזה אמא רעה אני, אני הורסת את הילדה, אני חרא של אמא, אני מרחמת עליה שזאת האמא שיש לה"- אני אבין שלא היתה דרך להימנע מהטעות. ועכשיו, כשזיהיתי שיש טעות נפתח לי חלון צמיחה ולא רק לי אלא גם לקטנה שלי שעכשיו מסתכלת עלי ולומדת ממני מדוגמא אישית איך אפשר להתמודד עם טעיות וכשלונות.


מה שעובד לי לעשות כדי להיות בתוך חלון הצמיחה זה: 1. שואלת את עצמי מה למדתי? זה יכול להיות ידע חדש לחלוטין שלא היה לי קודם או הבנה מזוית חדשה/ מעומק אחר משהו שכבר הכרתי אבל לא ראיתי את זה ככה.

2. מתוך הדברים החדשים שלמדתי- מה אני הולכת לעשות אחרת בפעם הבאה?

הילדה שלי שתסתכל עלי מתמודדות עם טעויות תלמד להגיב בעצמה לטעויות דרך איך שאני מגיבה. ולכן חשוב לי לתת לה דוגמא אישית טובה שתלמד אותה לצמוח מתוך הטעות.

שניה לפני סיום חשוב לי להדגיש- שאני מרשה לעצמי לכאוב את הטעויות שלי, זה מותר וזה אנושי.

כי וואלה, זה מבאס לטעות. וכן, זה כואב להיכשל. אבל, לכאוב את הטעות שלי זה מאוד שונה מלהלקות את עצמי על הטעות.

עבורי להתמודד עם הטעות

זה לעשות למרות הכאב. זה להסתכל מה היתה הפעולה שעשיתי ומה היו הכוונות שלי לפני שעשיתי אותה. זה להעריך את עצמי על זה שניסיתי. זה להסיק מסקנות- מה למדתי שחדש לי מהארוע שהיה. וזה לשאול את עצמי איך אני הולכת לפעול אחרת בפעם הבאה?

וכשהפעם הבאה מגיעה, ואני אפעל שוב מבלי לדעת איזה תוצאה אקבל, כל התהליך יתחיל מחדש גם אם "שוב" היתה שם טעות (אפילו אם זו אותה טעות בדיוק). כשאני מתמודדת כך עם הטעויות שלי אני חווה את עצמי כאמא במיטבה וזו הדוגמא האישית שבאמת שווה ללמד את הילדה שלי- שאפשר לצמוח מכל דבר. כשאני חושבת על זה אולי זה בדיוק מה שמגדיר כוח על....

דיברתי על הטעויות עכשיו בואי נדבר רגע על הצלחות




0 צפיות

בואי נדבר


מוזמנת ליצור איתי קשר בטלפון 

אפשר גם לשלוח הודעה לוואטסאפ (כן, גם אם עכשיו אמצע הלילה ובדיוק התעוררת להניק) אפשר לשלוח הודעה בכל שעה ואחזור בשעות הפעילות

 

ואפשר גם להשאיר הודעה פה באתר: