הצלחות?!

עודכן ב: 17 נוב 2019

קרה לי שסיימתי את היום, סוף סוף הבייבי נרדמה, ואז הראש התחיל לגלגל את היום הנורא הזה שהיה. את הבכי הבלתי פוסק. את הרגע שהתייאשתי ורציתי כבר לבכות בעצמי. את ההרגשה המחורבנת "שאני לא יודעת איך לעזור לה" ו"שאני אמא גרועה" כי התעצנתי/ צעקתי/ התייאשתי/ נמאס לי ממנה... את זה שאני שונאת כשצריך להניק וזה קשה/ כואב /ארוך/ מתסכל. או כשצריך להרדים אותה וזה לוקח נצח וגם אז היא מתעוררת אחרי 20 דקות. או כשצריך להחליף בגדים מלאים בקקי בתדירות גבוה והיא צורחת כל פעם שמפשיטים/ מלבישים אותה.

וכו...

ברור לי שיש ימים כאלה. כמעט בכל יום יש משהו מהדברים מהדברים האלה (ובינינו לרוב זה הרבה יותר מדבר אחד).

אלו הימים שאני הכי צריכה לספור הצלחות. ז"א כל יום אני צריכה לעשות את זה, ועל אחת כמה וכמה בימים *האלה*.

בסוף יום שכזה, כשאני אמורה להגיע להצלחות, המחשבות מתחילות לרוץ והקול המוכר עולה: "איזה הצלחות בדיוק היו לך היום?!" כל כך קל לי לזכור ולהאדיר את מה שלא עבד. לתת מקום לכל הטעויות, החרא והפאשלות. ופשוט להחליק את מה שכן הצליח. לקחת את מה שעובד טוב כ"נו, ברור, ככה זה אמור להיות, למה שאתן לזה קרדיט" (או במילים אחרות לקחת את עצמי כמובן מאליו).

ואז אני מזכירה לעצמי שכל יום, ועל אחת כמה וכמה בימים *האלה* חשוב להתמקד (לפעמים בקטנות) ולמצוא הצלחות, כי זה הדבר.


מה זאת הצלחה?

הצלחה לא תלויה רק בתוצאה. ז"א להשיג תוצאה רצויה זאת הצלחה, בלי ספק, זה פשוט לא הסוג היחיד של הצלחות.

לצורך הענין כאן נכנסת גם "קלישאת" הדרך – העשיה היא החשובה ללא קשר לתוצאה. תכננתי לעשות משהו ועשיתי אותו= זאת הצלחה. כי כבר אמרנו במאמר על טעויות שאין דרך לדעת תוצאה לפני שעשיתי את הפעולה. אבל זה שעשיתי וקיבלתי תוצאה לא רצויה, במקום להסתכל על זה ככישלון, כאן המקום להסתכל על זה כטעות.

ובספירת ההצלחות שלי יש לי כאן שני הצלחות! 1. כי פעלתי.

2. כי הבנתי שעשיתי טעות ומעצם זיהוי הטעות יש לי כבר עוד הצלחה (וזה במידה שלא קיבלתי את התוצאה אליה כיוונתי שאז יותר קל לראות שיש לי הצלחה).


בואי ניקח את זה צעד קדימה כי אחרי שזיהיתי את הטעות יש לי אפשרות ללמוד ממנה. ואז הלמידה היא גם סעיף של הצלחה.

לרוב אנחנו לא רואים בלמידה הצלחה. זאת לא הצלחה טריוויאלית

יש את משפט האקסיומה שאומר 'מטעויות לומדים'. ולמרות זאת אנחנו חיים בתרבות שלעשות טעויות זה רע וצריך להימנע. ואם בכל זאת פישלתי וקרתה טעות אז לפעמים תחושה של סוף העולם.

אבל כשאנחנו פתוחות להסתכל על משהו אחרת במקום להרגיש את צריבת הכישלון, אנחנו מסתכלות על זה כמנוע לצמיחה. אז למידה של משהו חדש מניעה אותנו קדימה לעבר הצמיחה. וזאת ההצלחה.

יותר מזה, מלא פעמים אני מוצאת שקל לי להגיד "את זה אני יודעת/מכירה" במקום להגיד "איפה יש לי אחוז אחד שאותו אני לא מכירה וממנו אני יכולה ללמוד ולצמוח עוד קצת?" לכן *כל* למידה זו הצלחה.


ועכשיו נחזור לספירת ההצלחות היומית

אני בודקת עם עצמי ספרתי כל פעם שקיבלתי תוצאה רצויה- נניח שהבייבי נרגעה (וזה לא משנה אחרי כמה זמן ואחרי כמה בכי), מעצם זה שהצלחתי להרגיע אותה זו תוצאה רצויה שהתקבלה- וזו הצלחה. ואני בודקת עם עצמי כמה פעמים ביום זה קורה? והאם בכל פעם שזה קרה ספרתי את זה כהצלחה?


פעולות שבצעתי בלי קשר לתוצאה.

תכננתי להתקשר לחברה. התקשרתי אבל היא לא ענתה. אני את הפעולה עשיתי- זו הצלחה.

נשכבתי לנוח, לא משנה אם באמת הצלחתי לקבל מנוחה או שהבייבי בדיוק התעוררה וזה נגמר אחרי 5 דקות, עצם זה שבצעתי את הפעולה זו הצלחה.

כל פעולה שהיססתי /התלבטתי לגביה ובצעתי אותה זו הצלחה גם על הביצוע וגם על ההעזה!

אז כמה פעולות כאלה עשיתי היום? -כל פעולה כזו נספרת הצלחה.


ומה לגבי הטעויות שזיהיתי?

זיהיתי שיצאתי מהבית בלי מוצץ. זיהיתי שהרדמתי מאוחר מידי כשהקטנה כבר בעיפות יתר. זיהיתי שלא הספקתי לאכול היום או ללכת לשירותים.

כל טעות שעשיתי *וזיהיתי* זו נקודה לטובת ההצלחות. כי זיהוי כזה הוא הצלחה. הוא מאפשר לי למידה והסקת מסקנות, שזה הסעיף הבא.

למידות תובנות והסקת מסקנות

חברה סיפרה לי על אתר מדהים להזמין ממנו חזיות הנקה- וואלה למדתי משהו חדש. הצלחה. הבנתי שכדאי שיהיו לי 5 מוצצים בכיסים שונים בתיק של הבייבי כדי שאף פעם לא אצא מהבית בלי (אחרי הזיהוי של הטעות מהסעיף הקודם) זו הצלחה. ואם גם שמתי אותם כבר בתיק זו עוד הצלחה כי פעלתי. בספירת ההצלחות אני בודקת עם עצמי האם ספרתי כהצלחה כל הבנה/תובנה/מסקנה שקיבלתי במהלך היום. זה מאפשר לי להוקיר את הלמידה ומאפשר לי צמיחה, כאדם וכאמא.

וכך, הגעתי לסוף יום של יום מאתגר באופן רגיל, או יום קשה באופן מיוחד

והתחלתי לספור את כל הפעמים ש.... וראי איזה פלא, יש לי עשרות אם לא מאות של הצלחות היום. ואולי הן נראות שוליות או מבאסות, או מובנות מאילהן. אני עדין סופרת וכותבת אותן (לי הכי נוח באפליקצית פתקים בסלולרי). כי אין דבר יותר קשוח מלקחת את עצמי כמובן מאילו.

וכיוון שאני מאמינה בדוגמא אישית אז לקחת את עצמי כמובן מאילו זה דוגמא אישית רעה מאוד לבייבי שלי.

כי כמו שאני מתרגשת מכל התגלגלות/ מיני זחילה/ מחיאת כף/ מילה (יותר קרוב להברה) הכי קטנים שהבייבי שלי עושה- ואני כולי בהתלהבות. בדיוק ככה אני צריכה להתלהב מעצמי ומכל "זחילה" (שם קוד לכל הצלחה באשר היא) שאני עושה. נקודה למחשבה זה שאם אני לא אסתכל על ההצלחות שלי ואוקיר את עצמי עליהן, מתישהו, יגיע היום שהיא תעשה משהו מגניב ממש, ואני אגיד לה את ה"כל הכבוד" - והיא תבטל את זה בשניה, פשוט כי ככה היא ראתה שאני עושה- מבטלת את ההצלחות שלי ולא סופרת אותן (ובו בזמן מתלהבת מההצלחות שלה). היא תלמד ממה שאני עושה ולא מזה שאמרתי לה 'כל הכבוד' ומחאת לה כפיים.

וזה יהיה עצוב וכואב.

אז אני חוגגת. כל הצלחה. קטנה כגדולה! ועוד יותר כשנדמה שהכל ממש, אבל ממש, לא מסתדר.



0 צפיות

בואי נדבר


מוזמנת ליצור איתי קשר בטלפון 

אפשר גם לשלוח הודעה לוואטסאפ (כן, גם אם עכשיו אמצע הלילה ובדיוק התעוררת להניק) אפשר לשלוח הודעה בכל שעה ואחזור בשעות הפעילות

 

ואפשר גם להשאיר הודעה פה באתר: