נקודת השבירה ואיך חוזרים ממנה

עודכן ב: 17 דצמ 2019

נקודת השבירה. אני חושבת שאמא שהצליחה לא להגיע אליה מעולם היא פשוט קדושה. אחת לתקופה על אפי ועל חמתי, ועל אף כל ניסיונותי למנוע מעצמי להגיע לנקודה הזו, מידי פעם היא מגיעה. ובתחילת הדרך ההורית כשההורמונים עוד היו מאוד נוכחים זה היה אפילו יותר נפוץ.

לפני כמה זמן מצאתי את עצמי מטפלת ב5 משברים אחד אחרי השני. זה התחיל בקטן, סתוי שפכה את המים של החתולה ונרטבה כולה. עבר לעוד קטן, נשברה כוס ממש ליד הילדה. בזמן שניקיתי את שברי הכוס הגיע עוד קטן כשהיא הצליחה להגיע לחתיכת שוקולד *עם אגוזים* שהוצאתי לה מהפה. כמובן שהכל קרה תוך כדי שאני מנסה להכין לה ארוחת בוקר שבגלל כל הסחות הדעת פשוט נהרסה. הקטן האחרון הגיע כשרציתי להתחיל מחדש, הוצאתי ביצה מהמקרר או יותר נכון ניסיתי להוציא ביצה שפשוט נשברה לי ביד בתוך הקרטון. מכל מה שקרה באותו בוקר זה היה מה ששבר אותי. הביצה.

אבל לא באמת, כי זה נבנה בתוכי, כל משבר הוסיף לי משהו ועוד משהו עד ש"במשבר" החמישי אני זו ש"נשברתי"- הפאניקה השתלטה, התגובות היו מראות קשים, ואיתם מיד הגיעו גם הבושה ורגשות האשם. כשאת אומרת נשברתי למה את מתכוונת?

ברגעי השבירה יוצאת החוצה הילדה הקטנה שבי. הילדה הקטנה שמרגישה שהיא לא בסדר, שהיא לא (מספיק) טובה. עכשיו היא מנהלת את הענינים, עכשיו יש כאן ילדה שמגדלת ילדה במקום המבוגרת ההגיונית והאחראית שאני. אלו רגעים אני יכולה לראות בבירור את כדור השלג מתגלגל ובמקביל ההרגשה שאין לי יכולת לעצור. בשלב הזה המחשבות הכי רעות ואכזריות שלי מתגנבות פנימה. אני יודעת שהן לא האמת אבל הן כל כך רועשות שקשה להתעלם מהן, והמסקנה היחידה מהן זה שאני חרא של אמא וחרא של בן-אדם, וכל הפעולות שנגזרות מזה הן פעולות ששוברות את הכלים ולא משחקים. כן כן, כמו שאמרתי, הבגרות היא לא הצד החזק ברגעי השבירה. הרי אני יודעת שלא יעזור לי לצעוק, להתעצבן או לדרוש מילדה בת שנה (או מביצה) להבין אותי, להתחשב בי, בגלל שלי כל רגע קורה משהו... ושאם היא רק תשב רגע בלי להפוך את כל הבית או בלי לבכות, עוד 10 דקות תהיה לה ארוחת בוקר לתפארת. המוח ההגיוני של האדם הבוגר שבי מבין היטב שזו דרישה לא רציונלית ובשורה התחתונה רוצה לשמור על יחסים טובים ונורמליים עם הבת שלי. אבל לא הילדה שבי. היא זקוקה לתשומת לב, לדרמה, היא זקוקה להיפתר קודם כל מהקושי שלה ורק אז תהיה מסוגלת לשחרר את המושכות. איך יוצאים משם? להיכנס למשבר זה תהליך שפשוט עובד על אוטומט, בלי עצירה או מחשבה. גם לצאת משם לא דורש הרבה - הזמן עושה את שלו ופשוט נרגעים (מי יותר מהר ומי יותר לאט). זה הצד הפאסיבי. אבל רק לתת לזמן לעבור משאיר אחריו משקעים מול עצמי ובמערכות היחסים שלי.

אז כדי שבאמת אני אעשה מזה קמבק ראוי חייב להיות מצידי גם מאמץ אקטיבי. ומנסיוני יש שני מקומות שחשוב שאני אעשה בהם את המאמץ: 1. כשאני בתוך המחשבות השחורות חשוב להשקיע את המאמץ בלהקשיב לקול הקטן והדק שמבטיח שזה לא אמיתי ובמוקדם או במאוחר השלב הזה יעבור. 2. בסוף המשבר- בחזרה לעצמי זה השלב שאני צריכה לרדת מהעץ שטיפסתי עליו, להודות בטעות ולהתנצל (מעצמי ומהסביבה שלי).

בתאוריה אני יודעת את זה אז "מה הבעיה", אבל ברגע האמת האגו לא רוצה לשחרר, יש לו מלא תרוצים ללמה אני צודקת ולמה זה בכלל הנסיבות וכו וכו.. להשאיר את האגו בצד מצריך מאמץ. בנוסף אני צריכה לגייס את החוסן לשים את הבושה בצד, לבקש סליחה ואז גם לקבל את הביקורת שתבוא מהסביבה שהיתה שם ברגע השבירה.

מה שעוזר לי לעשות את השלב המאוד מאתגר הזה זה לגייס את הערכים שחשובים לי את ההורות, המנהיגות, הדוגמא האישית, ההשראה, האמפטיה, הרכות העצמית, וכל ערך אחר חיובי שמדריך אותנו בדרך. האיסוף הזה, מתזכר אותי מה באמת חשוב לי בחיים, ועוזר לי לחזור להיות האמא הטובה ביותר עבור הבייבי שלי. מה עוזר לך לצאת מרגעי השבירה שתפי אותי, אפשר בתגובות שבתחתית העמוד (זה אנונימי) ואפשר בפרטי.

רוצה להצטרף לליווי שלי לאמהות אחרי לידה? זה ללא עלות ומיד אחרי ההרשמה תקבלי למייל את האתגרים שפחות מדברים עליהם אחרי לידה ואיך מתמודדים! ההרשמה בטופס:


22 צפיות

בואי נדבר


מוזמנת ליצור איתי קשר בטלפון 

אפשר גם לשלוח הודעה לוואטסאפ (כן, גם אם עכשיו אמצע הלילה ובדיוק התעוררת להניק) אפשר לשלוח הודעה בכל שעה ואחזור בשעות הפעילות

 

ואפשר גם להשאיר הודעה פה באתר: