היי! נעים להכיר

הייתי ילדה ונערה מאוד פעילה, למדתי אומנויות לחימה, התנדבתי ביחידת חילוץ וטיפסתי בלי סוף על ג'אבלאות במדבר.
בערך בגיל 16 התחלתי להרגיש עיפה, התקשתי לישון, התקשתי לסיים אימונים, והתקשתי להתרכז בשיעורים ועוד כל מיני.
זה הוביל לכך שבגיל 17 גילו שיש לי בעיה בבלוטת התריס, מחלה אוטואמיונית שבה שהגוף תוקף את עצמו.

לא יודעת מאיפה היה לי ה common sense להגיד שאני לא רוצה תרופות לכל החיים אבל זה מה שהחלטתי בעקשנות של בת 17.
"אם לא תרופות צריך פתרון אחר אי אפשר להשאיר את זה ככה" אמרה אמא שלי וכך הגעתי לרפואה סינית.
מאז ועד היום מעולם לא לקחתי תרופות ובבדיקות דם הבלוטה שלי תמיד מאוזנת כבר עשרים ומשהו שנה.
וככב הגעתי גם ללכת ללמוד להיות מטפלת ברפואה  סינית.
*
עד לא מזמן בדיוק ככה סיפרתי את הסיפור שלי 
אז מה השתנה?
בעיקר התובנה העיקרית שהבלוטה הפסיקה לתפקד כי שחקתי את האנרגיה שלי, ולא שהעייפות הגיעה כי הבלוטה הפסיקה לתפקד.

מה שלא סיפרתי בסיפור הקודם זה שבגיל 14 אבא שלי נפטר במפתיע, תאונת עבודה. הוא היה אז צעיר בן 38.
בנוסף לצער והכאב הבנתי בתור ילדה בת 14 שהחיים קצרים ולא ברור מתי הם עלולים להסתיים.

זו לא היתה מחשבה מודעת, בחוכמת הבדיעבד אני רק יכולה להעיד על הפעולות שלי שזה מה שעשיתי, ניסיתי להספיק, הרבה, הכל, כל מה שיכולתי, כי מי יודע מה יהיה.

מאז גיל 16 אני חיה עם 70% סוללה במקסימום. גם כשהבלוטה מאוזנת לחלוטין אין לי את האנרגיה שיש לאחרים, אבל זה לא מנע ממני להתנהג כאילו יש לי.

היום אני יודעת הסוללה שלי לא היתה חזקה מלכתחילה ולא באמת היתה לי אנרגיה כמו לאחרים, אבל ככה כולם חיים סביבי אז התנהגתי כמו כולם, ואף יותר אחרי התובנה שהחיים קצרים.

במקום להקשיב לאיתות שהחיים שלחו לי (בדוגמת מחלה אוטואימונית) על כך שאני לא יכולה להמשיך באותו קצב ועם אותם אנרגיות, דחפתי את עצמי לעשות יותר ורק הגדלתי את מעגל השחיקה.

כמובן שהגוף לא פראייר ובסוף זה חזר להתנקם בי.

בגיל 24 התחיל לי וטיליגו, מחלה אוטואמיונית נוספת שפוגעת בתאי המלנין שנותנים לעור את הצבע. היא אומנם לא אסטטית אבל לא מפריעה לי בשום דבר, ובסה"כ היא היתה רדומה שנים אז לא ראו.
אז למרות נורת האזהרה הנוספת שנדלקה עדיין התעלמתי והמשכתי באותה הדרך.

הוטיליגו התפרץ ממש אחרי הלידה של סתוי יחד עם דיכאון אחרי לידה, כי חוסר השינה והמאמץ רק שחק אותי עוד ועוד גם פיזית וגם נפשית
שם הגעתי לתחתית.
*
לקח עוד שנתיים+ עד שהתחלתי להבין שאי אפשר להמשיך באותה דרך
והתחלתי לחשוב על לאמץ אורח חיים אחר.

נזכרתי בעיקרון הסיני של wu wei - עשיה ללא מאמץ, והתחלתי לחפש איך אני מיישמת את זה בחיים שלי.

אומנם זה לא קרה ביום אחד, זה היה תהליך, התהליךמלא בתובנות וטרנספורמציות.

היום אני יכולה להגיד שהצלחתי למצוא את הדרך שלי שהיא עם הרבה פחות מאמץ ואפילו בנקודות מסויימות חסרת מאמץ לחלוטין.

את התהליךהזה הצלחתי למצות למשהו יותר קצר וממוקד:
שלוש פגישות שמהוות את תחילתו של תהליך שעוזר להתחיל לאמץ את הפחות מאמץ בחיים, ומאפשר עם הזמן פחות ופחות מאמץ ויותר קלילות בעשיה ובחיים.