בדיוק לפני שנה החלטתי שזו תהיה שנת ה wu wei שלי.
Wu wei
זה מונח מהפילוסופיה הסינית שמדבר על עשיה ללא מאמץ- הכל ממשיך לקרות, רק שזה קורה ללא השקעת אנרגיה מיותרת. כמו מים שבזרימתם שוחקים את הסלע, הם לא מתאמצים לשחוק אותו זה פשוט קורה.
בשנה הזו במסע לעבר הפחות מאמץ בחיי גיליתי שמותר לי לעשות פחות ולנוח יותר.
לצערי הייתי צריכה לקבל אישור חיצוני בשביל הלגטמציה להרשות לעצמי את זה בלי רגשות אשם.
זה הציב לי תמונה מצערת שאני תלויה עדין באישורים חיצוניים.
זה היה שיעור מופלא שהייתי צריכה לעבור דרכו ולקבל את המראה הזו.
*
במובנים מסויימים הדרך ל wu wei הכריחה אותי להיכנס למסע של soul searching, לערער על "אמיתות" ואמונות שהיו לי על החיים ועל עצמי כדי להתקרב לעבר הפחות מאמץ.
זה טילטל אותי ושלח אותי למסע של חיפוש, חקירה, וכמובן שינויים.
עוד לא סיימתי את מסע החקירה והשינוי, זה מסע שימשיך איתי לשנה הקרובה שנת ה'תמורות' שלי. בבסיס הרפואה הסינית שינוי הוא בלתי נמנע ומתרחש כל הזמן. חייבת להיות תנועה וזרימה ומעצם התנועה והזרימה חייב להיות שינוי.
ומכאן ספר התמורות - שהוא אחד הקאנונים העתיקים והחשובים של התרבות הסינית.
זה ספר שמתאר את כל המצבים הקיימים בין האנרגיה היאנגית המוחלטת לאנרגיה היינית המוחלטת וכלללל האפשרויות באמצע.
כאשר כל הזמן יש תנועה בין המצבים כך שכל הזמן מתרחשות תמורות.
וזה מה שילווה אותי לשנה הקרובה
אבל נחזור רגע ל wu wei
דווקא בתוך הטלטלה מצאתי את הדרך למאמץ המינימאלי, דברים המשיכו לקרות גם כשלא השקעתי בהם אנרגיה.
זה היה רגע מרגש להבין שלפחות זמנית, לפחות ברגע הזה - הגעתי.
ובנתיים אני רק ממשיכה לקבל אישורים על זה שזה עובד לי.
זה נכון שלא הכל חסר מאמץ, אבל עכשיו אני מוקירה על זה שבתקופה האחרונה יש הרבה פחות מאמץ בחיי.
תובנות מתהליך היציאה מהמאמץ
1. השלב הראשון שעשיתי היה לעצור. בגלל הקושי שלי להגיד לא ותחושת הFOMO והפספוס וההחמצה אני נוטה להעמיס על עצמי המון. לכן החלטתי להמשיך רק עם מה שכבר התחלתי והתחייבתי עליו ולא להתחיל שום דבר חדש.
2. השלב השני היה לזהות בעשיה שכבר יש בחיי מה גוזל ממני הכי הרבה אנרגיות? מה מוציא לי את המיץ, באילו תחומים אני לוקחת על עצמי יותר מידי. בדקתי עם עצמי לעומק איפה ומול מי נוצרת התאמצות יתר שלי. 3. השלב השלישי היה לפרק את המאמצים האלו קודם כל היה חשוב לי לנפות את המיותר - בין אם לוותר על העשיה לחלוטין, או לוותר על השליטה או "לוותר" על כסף ולהעביר את העשיה לגורם חיצוני.
יש משהו מאוד מספק בהשלת המיותר, ממש כמו שעץ מנשיר את עליו בשלכת. קראתי לדבר הזה שלב הדיוק כי במקרה או שלא במקרה הגעתי להבנה מה לנפות ולהוריד מחיי מתוך חקירה עצמית והבנה טובה יותר שלי מי אני ומה חשוב לי, וכך יכולתי לדייק את העשיה שלי. היו דברים שבחרתי להשאיר בחיי גם כשהם יוצרים לי "מאמץ" ולמדתי איך לשנות את הפרספקטיבה שלי לגביהם.
היום רוב מה שהיה מאמץ בחיי ובחרתי להשאיר הופך אולי לא לנטול מאמץ אבל בהחלט להרבה פחות מתאמץ מתוך הבחירה בפרספקטיבה חדשה. 4. החלק האחרון היה האשמה כשאני ברגוע ובכיף והלו"ז לא מפוצץ אז ברגעי השקט עולה הקול שאומר את יכולה יותר או למה את מבזבזת את עצמך/ את הזמן שלך. קדימה לכי, תעשי, תפעלי, תקדמי... זה קול ביקורתי שקשה לעצור אותו וצריך להתרגל אליו ולא לתת לו מקום אלא חיזוקים לעצמי שאני בדרך הנכונה ועבורי הפחות זה יותר. הקול נהיה מעומם ונעלם ככל שהזמן חלף ונתתי לעצמי חיזוקים על הדרך. הוא עדין קופץ להגיד שלום מידי פעם, להזכיר לי שהוא שם ואז אני חוזרת לחיזוקים. בגדול זה התהליך ואם החלטת לעבוד קל (שזה מה שאני מקווה שתקחי מהמייל הזה) כל דרך שתגיעי לשם היא אחלה. ואם את בכל זאת לא בטוחה איך לעשות את זה לבד יש לי תהליך ליווי שעוזר לזה
שנה טובה עם עשיה טובה במאמץ הנכון