מה אפשר ללמוד מדור הקלאס באפס מאמץ?

וגם איפה כדאי לדייק את זה

הצלחות זה סקסי

להיות מצליחן זה בערך שיא השאיפות של הדור שלי להשיג - קריירה, משפחה, כסף, הכרה..

רק בשביל לסבר את האוזן הדור אחרי כבר מאמין בשנ"צ ובקלאס באפס מאמץ.

נחזור לדור שלי, מבחינתנו הצלחה מצריכה שאפתנות, מוטבציה, פרודקאיביות, אפקטיביות, משמעת עצמית ועוד כל מיני מילים בסגנון

שבשם ההצלחה הרצויה כמעט שמקדשים אותם, ובלעדיהם הצלחה לא תגיע.

אני גם באמת מאמינה שלחלק מהאנשים זה באמת עובד וגם גורם להם שמחה ומעלה להם את איכות החיים.

*

אבל מהצד השני מסתובבים פה המון אנשים שזה פשוט לא עובד להם

תחושת הסיפוק לא מגיעה

והמרדף אחרי עוד ועוד מדדי הצלחה (לרוב חיצוניים) אין לו סוף.

זה מתיש ומתסכל

רבים ניסו לאמץ הרגלים כמו לקום ב 5 בבוקר או להעיר את הענק שבפנים אבל לרוב זה לא מחזיק לאורך זמן.

ומנסיוני בדרך להצלחה המיוחלת נוטים לעבור משיטה לשיטה בתסכול הולך וגובר כשזה לא מצליח ולא פעם זה מגיע עם פגיעה בערך/בטחון העצמי כי "I didn't make it"

*

שאפתנות מתונה

מודה שהייתי שם וחשבתי ככה, נאמנה למחשבות ולשיטות.

אני חושבת שאחד הדברים הכי משמעותיים שקרו לי בשנתיים האחרונות זה שהבנתי שמצליחנות כזו היא אובר רייטד

במיוחד כזו שנשענת על מדדים חיצונים של הצלחה

(שלא נדבר על זה שחצי מהפעמים זה פסאד).

ואני הרבה יותר מעריכה משהו שהוא בעיני היום 'שאפתנות מתונה'

כן זה קצת מוזר להגיד את זה כי זה כמעט אוקסימורון

אבל זה קצת ללמוד מדור הקלאס באפס מאמץ-

מצד אחד כן קלאס- *אבל* לא שופוני!

זה לא הלשבת כל יום בבית קפה לצלם את המחשב עם הים על החוף ולספר כמה זה טוב שבבנק יש כמה מליונים.

מה זה כן- מה שבאמת חשוב לי לאיכות חיים שלי,

ולרוב זה לא עוד כסף או טייטל יותר מפוצץ בעבודה שדורש לעבוד יותר שעות,

אלא הבחירה לשים לב ולדייק מה באמת חשוב לי ומה זו הצלחה עבורי אחרי שניקינו את הקולות החיצוניים שמספרים לי הצלחה מהי.

*

אפס מאמץ

אוקי זה לא באמת אפס אפס

זה פחות מאמץ

בפילוסופיה הסינית מדברים על wu wei עקרון שמדבר על עשיה ללא עשיה או עשיה ללא מאמץ.

אבל אנחנו אנושיים, וכל עוד לא הגענו להארה כנראה שגם אם העשיה תהיה בפחות מאמץ כבר הרווחנו הרבה.

עשיה בלי מאמץ מגיעה במקרים שאנחנו ב'זון' כשהזמן נעלם ולא שמנו לב מחדוות העשיה.

עשיה בזון לא יכולה להיות 100% מהעשיה שלנו, אבל ככל שנגדיל את כמות העשיה שבאה לנו בקלות ובזרימה כך יהיה יותר נעים ולרוב גם יותר מצליח.

מה מקשה על העשיה?

ככל שיש לנו קונפליקט עם העשיה, העשיה באה לנו פחות בטוב.

בדרך כלל כשיש עשיה כזו שיוצרת אצלנו קונפליקט ומאמץ אנחנו משתמשים במנגנונים כדוגמאת דחיינות, אבל כשאנחנו כבר מגיעים לעשיה הנחוצה היא גוזלת מאיתנו הרבה כוחות.

* עשיה וקוץ בה

אני עוד לא מצאתי דרך להגיע לעשיה שאין בה בכלל קונפליקט. מה שכן הצלחתי זה לצמצם את העשיה הזו למינימום.

אם זה עשיה שיש בה קונפליקט כי עושה אותה בגלל קולות החיצוניים שמספרים לי שככה צריך. זו עשיה שאפשר לוותר עליה.

אם זה עשיה שאני עושה כי אני רוצה, אבל עדין יש בה משהו שיוצר אצלי קונפליקט, אז צריך לדייק למה זה חשוב לי כדי לפתור את הקונפליקט הפנימי כמה שיותר זה הרבה פעמים דורש הכרות טובה עם עצמי ועם מה שחשוב לי כדי לשנות את הפרשנות של העשיה,

למשל-

אני אישית מאמינה שבית לא חייב להיות מצוחצח ומסודר ואני לא אשקיע בזה על בסיס יומיומי.

לעומת זאת יש מישהי שעבורה בית נקי זה מאסט גם כשהיא חוזרת עיפה מהעבודה וזה רק דורש עוד מאמץ.

אבל אם היא יודעת שהיא לא מנקה סתם כי "בית אמור להיות נקי" אלא כי זה עושה לה סדר בראש ובחיים, אז לשמור את הבית נקי על בסיס יומיומי זה חשוב ועוזר לה.

כשהיא מסתכלת על זה ככה הפרשנות של הנקיונות משתנה והיא עושה את זה ממקום שזה מטיב איתה ויש הרבה פחות מאמץ בעשיה הזו.

* מי אני ומה חשוב לי

הזיהוי של מה חשוב לי ולמה הוא גורם משפיע מאוד על היכולת לדייק את העשיה ולהוריד מהמאמץ.

יש כל מיני דרכים לזהות את זה

אני עובדת עם זיהוי הטיפוס של הרפואה הסינית ועם גישה שנקראת היומן דיזיין, אבל כל גישה שמצליחה לעזור לנו להכיר את עצמנו טוב יותר ולדייק את המאמץ יכולה להתאים.

לסיכום

לרצות שתהיה לנו איכות חיים טובה לא בהכרח נובע ממרדף אחרי יותר

ודווקא כשדברים נעשים בקלות ובזרימה יותר נעים וטוב לנו בחיים ואיכות החיים עולה במיוחד כשזה מדוייק ונכון לנו.

התהליך שאני מעבירה במסע הזה לעבר ה wu wei

עובר דרך 3 שלבים:

1. האבחון- באיזה תחומים ועשיה בחיינו יש מאמץ שגוזל מאיתנו.

2. שלב הזיהוי והדויק- מי אני ומה חשוב לי זה פותח את הדרך להרבה תובנות על העשיה, הקשיים והמאמץ.

3. זה להתחיל להתאים ולהקליל את העשיה בהתאם להבנות על עצמנו ועל המאמצים בחיינו.

למידע נוסף על התהליך