"אני מתפרקת ולא יכולה להרשות את זה לעצמי"

את רגילה להיות בעשייה מרובה
ולרוב את שואפת ומצפה מעצמך לתת מאה אחוז בכל דבר שאת עושה.

האמת
זו לא את
זו התרבות שבה אנחנו חיות

זו תרבות שמקדשת מאמץ
שמספרת לנו שכשנזיז הרים התגמול שנקבל יהיה בהתאם
המאמץ שלנו  זה מה שישפר את חיינו ויביא את התוצאות המיוחלות.

כי מגיל ממש צעיר סיפרו לנו שלהפוך ציון 70 ל-100 זה רק ענין של ללמוד קשה יותר בפעם הבאה.
וללהיות מוצלחת יותר יש קשר הדוק לכמה אנרגיה וזמן את משקיעה.

אני אגב לא מזלזלת בזה.

אבל כשזה הופך לדרך חיים יחידה.
כשאנחנו מתחילות להאמין שהכל חייב לבוא במאמץ ואין דרך אחרת.
כשאנחנו מעריכות את התוצאות שקיבלנו רק כשהשקענו והיה לנו קשה, ודברים שבאו "בקלות" (הכוונה בזרימה ובלי מאמץ) אז אנחנו לוקחות אותן כמובן מאיליו ואפילו מזלזלות בהן.

ושכדי למצוח חייבים להיות כל הזמן " מחוץ לאזור הנוחות".
ואם את לא פועלת ככה - אז את דחיינית, בטלנית, עצלנית ושלל כינויים שבמקום לראות שאלו התנהגויות שנובעות מקשיים ומחוסר במשאבים הם רק מתייגים ומורידים.

וכאן לצערי מתחילה הבעיה.

בעיה שאומרת - שמה שאנחנו עושות זה לא טוב, זה לא מספיק ולכן אנחנו צריכות לתת  מעצמנו עוד יותר.
בעיה שמובילה לעשית יתר, ללחצים, לעיפות  ועד לשחיקה (BURN-OUT).

ולאורך זמן כשאת ממשיכה לפעול עמוסה, עיפה ושחוקה התוצאות לא משתפרות- להפך.
ואת מתחילה להיות מתוסכלת שכמות ההשקעה שלך לא משתקפת בתוצאות שאת מקבלת
אבל כן משתקפת באנרגיות המדלדלות, ובגוף שמבקש מנוחה (בהתחלה יפה ואז גם יקח אותה בכוח).
ואפילו בבטחון העצמי שמתחיל לחשוב ש"משהו לא בסדר איתנו" אם השקענו כל כך הרבה ולא הצלחנו כמו שציפינו.

באמת שאני מכירה את זה ממש מקרוב.
כי אימצנו את דרך החשיבה הזו בכזו אדיקות שזה כבר הדיבור הפנימי שלנו.
ואנחנו באמת מאמינות שרק ככה נוציא לאור את הגירסה הכי טובה של עצמנו, ונגיע להישגים שתמיד חלמנו.

ובאמת, מנסיון, מאוד קשה להתנתק מצורת החשיבה והפעולה הזו, בטח כשזו התרבות שגדלנו לתוכה ועדין זה מה שאנחנו ממשיכות לראות ולשמוע סביבנו.

ועל אחת כמה וכמה כשעוד לא מבינים עד הסוף את המחירים המאוד כואבים שאנחנו עלולות לשלם על זה בעתיד.​​​​​​​